"למה אני חזרתי והוא לא?" זו אחת השאלות הקשות ביותר שלוחמים ומילואימניקים רבים נושאים איתם, לפעמים בלי לספר לאף אחד. אשמת ניצולים, או כפי שהיא נקראת לעיתים, אשמת לוחם – יכולה להיות חלק ממשי מהתמונה הנפשית אחרי אירוע קשה, גם כשמבחינה עובדתית לא הייתם אחראים לשום דבר.
במאמר הזה נסביר מה זו אשמת ניצולים, איך היא קשורה לפוסט טראומה ולפגיעה מוסרית, ואיך אפשר להתמודד איתה כולל מול משרד הביטחון.
מה חשוב לדעת על אשמת שורד בצבא?
- אשמת ניצולים היא תגובה נפשית מוכרת ונפוצה בקרב לוחמים ומילואימניקים ששרדו אירוע שבו אחרים נפגעו או נהרגו, ואינה "חולשה" או הגזמה
- אשמת ניצולים יכולה להיות חלק מתמונה קלינית של פוסט טראומה, אך היא גם עשויה להצביע על פגיעה מוסרית - שני מצבים קרובים אך לא זהים
- הכרה ממשרד הביטחון אפשרית גם כשהתחושה המרכזית היא אשמה ולא פחד - אבל יש לכך אתגרי הוכחה משלה, ולכן חשוב לבסס את התמונה הקלינית והעובדתית כראוי
- טיפול באשמת שורד בצבא לא בא למחוק את הזיכרון של מי שאבדו, אלא לעזור לשאת אותו בצורה שמאפשרת להמשיך לחיות
מהי אשמת שורד בצבא ולמה היא מרגישה אמיתית כל כך?
אשמת ניצולים היא תחושה עמוקה של אשמה על עצם השרידה, כשאחרים באותו אירוע נפגעו, נהרגו, או סבלו יותר. המוח האנושי נוטה לחפש הסבר לאירועים בלתי נסבלים, ולעיתים קרובות ההסבר שהוא בוחר הוא האשמה העצמית – כי אשמה, מוזר ככל שזה יישמע, מעניקה תחושת שליטה.
אם אני אשם, סימן שהיה משהו שיכולתי לעשות אחרת, וזה מרגיש נסבל יותר מהמחשבה שהכול היה אקראי לחלוטין. זו הסיבה שאשמת ניצולים מרגישה כל כך אמיתית ומשכנעת מבפנים גם כשמבחוץ ברור שהאדם לא היה אחראי לתוצאה.
החיים המשיכו, אבל אתם לא מרשים לעצמכם לחיות?
אחד הביטויים הנפוצים של אשמת שורד בצבא הוא קושי להרשות לעצמכם רגעים של שמחה, הצלחה או רגיעה. יש תחושה שכל רגע טוב הוא סוג של בגידה במי שלא זכה להמשיך לחיות.
זה יכול להתבטא בהימנעות לא מודעת מהתקדמות בעבודה, בזוגיות, בפנאי, כאילו לחיות כרגיל זה לא הוגן כלפי מי שאבד. התחושה הזו יכולה להיות שקטה ולא מוצהרת, ולפעמים דווקא בגלל זה היא נמשכת שנים בלי שמישהו קורא לה בשמה.
אשמה, בושה ופגיעה מוסרית - האם מדובר באותו הדבר?
| מאפיין | אשמת ניצולים | בושה | פגיעה מוסרית |
| השאלה המרכזית | "למה אני נשארתי בחיים ולא הוא" | "יש בי משהו פגום" | "מה שעשיתי (או לא עשיתי) סתר את הערכים שלי" |
| מוקד התחושה | עצם השרידה | הזהות העצמית | המעשה או המחדל עצמו |
| דוגמה אופיינית | לוחם ששרד קרב בו נפלו חברים | תחושת חולשה או פגם אישי בעקבות פגיעה | פעולה (או היעדר פעולה) שהתנגשה עם הערכים של האדם |
| ביטוי רגשי נלווה | צער, געגוע, מחשבות "מה אם" | הסתגרות, חוסר אמון בעצמי | כעס, ציניות, ניתוק מאמונות קודמות |
בפועל, אצל אנשים רבים שלושת המרכיבים האלה שזורים זה בזה. אפשר להרגיש גם אשמת ניצולים, גם בושה על תחושות מסוימות שחוויתם באירוע, וגם פגיעה מוסרית אם הייתם מעורבים בפעולה שהתנגשה עם הערכים שלכם. חשוב לזהות מה מהמרכיבים דומיננטי יותר, כי זה יכול להשפיע על אופן הטיפול.
האם אשמת שורד בצבא היא סימן לפוסט טראומה?
אשמת ניצולים מוכרת כאחד המרכיבים הרגשיים שמלווים לא פעם פוסט טראומה, בייחוד אצל מי שהיו מעורבים באירועי לחימה שבהם היו נפגעים או הרוגים. עם זאת, אשמת שורד יכולה להופיע גם בלי שמתפתחת הפרעת דחק פוסט־טראומטית מלאה, לכן חשוב לא לאבחן את עצמכם על סמך תחושת האשמה בלבד, אלא לפנות להערכה מקצועית שתבחן את מכלול התסמינים והתפקוד.
איך יודעים אם זו אשמה טבעית אחרי אובדן או מצוקה שדורשת עזרה?
תחושת אשמה מסוימת אחרי אובדן היא חלק טבעי מתהליך האבל, ולרוב מתרככת עם הזמן, גם אם היא לא נעלמת לגמרי. הסימן לכך שמדובר במשהו שדורש עזרה מקצועית הוא כשהאשמה הופכת למרכזית וכרונית, כשהיא מלווה בתחושת אשמה מתמדת, בקושי משמעותי בתפקוד היומיומי, במחשבות טורדניות חוזרות ("מה יכולתי לעשות אחרת"), או בהימנעות פעילה מחיים רגילים.
כשהאשמה לא מתרככת עם הזמן אלא נשארת באותה עוצמה, או אפילו מתחזקת, זה הזמן לפנות לאיש מקצוע.
האם אפשר לטפל באשמת שורד בלי למחוק את הזיכרון של מי שאבדו?
כן, וזו בדיוק המטרה. טיפול באשמת ניצולים לא נועד "למחוק" את הזיכרון או להפחית מערכם של מי שנפלו אלא לעזור לבנות נרטיב אישי שמאפשר לשאת את האובדן בלי שהוא הופך למשתק. חלק מרכזי בטיפול הוא לעזור לאדם לראות שהוא פעל כמיטב יכולתו בנסיבות הנתונות, מבלי להשוות את עצמו לאחרים שהיו באותו אירוע. הזיכרון של מי שאבדו יכול להישאר נוכח ומשמעותי, השאלה היא איך נושאים אותו בלי שהוא הופך לעונש מתמשך.
איך מוכיחים שאשמת השורד והפגיעה הנפשית קשורות לשירות?
הבסיס הוא כמו בכל תביעת הכרה בפוסט טראומה: תיעוד רפואי ותפקודי עקבי, חוות דעת פסיכיאטרית שמתייחסת ספציפית לתחושת האשמה כחלק מהתמונה הקלינית, ותיאור ברור של האירוע או התקופה שבה התפתחה התחושה. חשוב שהתיעוד יראה רצף, כלומר שהאשמה והתסמינים הנלווים לה מלווים את האדם מאז השירות ועד היום, ולא הופיעו מסיבה אחרת ולא קשורה.
מה עלול להקשות על ההכרה כאשר תחושת האשמה עומדת במרכז?
כשהתמונה הקלינית מבוססת בעיקר על אשמה ולא על פחד או עוררות יתר קלאסית, לפעמים קשה יותר להתאים אותה לתפיסה המסורתית של פוסט טראומה וזה עלול להקשות על ההכרה אם לא מוצגת חוות דעת מדויקת שמסבירה את הקשר.
בנוסף, אנשים שסובלים מאשמת שורד בצבא נוטים לפעמים להמעיט בערך הפגיעה שלהם, מה שעלול להוביל לפנייה מאוחרת לטיפול ולפגיעה ברצף התיעודי. חשוב לזכור שתחושת אשמה, גם בלי "אירוע פיזי" מובהק, יכולה להיות חלק לגיטימי לחלוטין מתמונה של פגיעה נפשית.
המאירי, עורך דין פוסט טראומה שיהיה עבורם אוזן קשבת ולא רק יועץ משפטי
שאלות נפוצות על אשמת שורד בצבא
האם אשמת שורד היא מחלת נפש?
לא, אשמת ניצולים כשלעצמה אינה מוגדרת כאבחנה פסיכיאטרית עצמאית, אלא כתגובה רגשית מוכרת שיכולה להופיע כחלק מתמונה קלינית רחבה יותר, כמו פוסט טראומה.
האם אשמת שורד היא תסמין של פוסט טראומה?
היא יכולה להיות. אשמת ניצולים נחשבת אחד המרכיבים הרגשיים השכיחים אצל אנשים המתמודדים עם פוסט טראומה בעקבות אירועים שבהם היו הרוגים או פצועים, אך היא יכולה להופיע גם בלי אבחנה מלאה של ההפרעה.
האם אפשר להרגיש אשמים גם בלי להיות אחראים?
כן, וזה קורה לעיתים קרובות. תחושת אשמה לא תמיד משקפת אחריות עובדתית. היא לרוב תוצאה של הצורך הנפשי למצוא הסבר ותחושת שליטה מול אירוע שהיה בלתי נסבל וחסר היגיון.
